התשוקה התמידית שבי, כך בדיוק רציתי לחיות

שיר של אווה קילפי עורר בנו שאלות על השאיפה להיות בנוכחות מלאה. מי מצליחים בזה, מתי, ומה המחיר של תחושת קיום עזה ומלאה.

להאזנה

הַתְּשׁוּקָה הַתְּמִידִית שֶׁבִּי. כָּךְ בְּדִיּוּק רָצִיתִי לִחְיוֹת. שׁוּם רֶגַע אָבוּד, תְּחוּשָׁה מְלֵאָה כְּבַת לְוָיָה, אֲנִי כָּאן, אֲנִי עַכְשָׁו. אֵינִי מְצַפָּה לַמְּאוּמָה. הַמַּצָּב הַזֶּה מַזְכִּיר דְּבֵקוּת, הוּא מַזְכִּיר הַכָּרַת תּוֹדָה, אֲפִלּוּ בְּיִרְאַת כָּבוֹד הוּא מִתְחַכֵּךְ. אַךְ הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד מֵאֵלֶּה אֲפִלּוּ לֹא כֻּלָּם. הוּא רַק קַיָּם, קַיָּם, קַיָּם. מַשֶּׁהוּ מִתְחַבֵּר בִּי לָנֶצַח וְרַק לָרֶגַע הַזֶּה וְהָרֶגַע הַזֶּה קַיָּם. אווה קילפי — מתוך הפרפר חוצה את הכביש, בהוצאת כרמל ירושלים, תרגוםרמי סערי

הניוזלטר של פואטיקארד

שירה והשראה ישירות לתיבת המייל

בערך פעם בחודש אנחנו שולחות לחברים ולחברות שלנו מייל מלא בהשראה, עם טקסט ספרותי שנגע בנו. אנחנו מעדכנות על הפרקים החדשים שעלו לפודקאסט, על פוסטים חדשים בבלוג או רעיונות לשימוש בקלפים. רוצה להצטרף?

תודה על ההרשמה! נתראה בתיבת המייל :-)

אוי, משהו השתבש, אפשר לנסות שוב?