בארץ של תפוזים אני נאמנה לתפוחים

השיר הקצר הזה, של המשוררת הקנדית אלזה גידלאו תופס אותי מיד, קודם כל בגלל הדיבור הישיר, בגוף שני, אישה אל אישה, ובגלל האמירה העדינה והאסרטיבית בו זמנית: לא מסתורין ולא נעליים. אני פשוט מאמינה במשהו אחר, או בחרתי לחיות אחרת.

שמתי לב שיש נטיה להגדיר תופעות או אנשים שאנחנו לא מכירים, במיוחד אם הם מהעולם השלישי או מתרבויות לא מערביות כ"אקזוטיים", לפעמים מאחורי הגדרה כזאת יש צורך שלנו לפשט, או אולי לשמר עמדת שליטה. הגדרה של אדם בצבע אחר, תרבות אחרת או מקום אחר כ"אקזוטי" או "אוריינטלי" כמו שכתב אדוארד סעיד, הופכת עבורנו את האדם שמולנו לחד מימדי, חמוד, לא מאיים, לא מאתגר את התפיסות שלנו את עצמנו, ולא מאפשר לנו להכיר במורכבות, בהתנגדות, ברצון באיכות חיים או כל מרכיב אחר של אנושיות שהמערב נוטה לייחס לעצמו.

נדמה לי שתפיסת האקזוטיות נכונה גם לגבי נשים, שדורות של התבוננות גברית שהונצחה באמנות שנשמרה לגברים בלבד, שמרו אותן כמסתוריות, ענוגות, סבילות.  "האומץ לחצות את העולם ולהילחם באמצעות מילים ובאמצעות מעשים נשאר בדמיונם של רבים, נחלתם של אינטלקטואלים ממין זכר" כותבת אלנה פרנטה בספרה המצאות מזדמנות. "לנשים, במן רפלקס מותנה של התרבות, עדיין מוקצית המרפסת, שממנה הן מתבוננות בחיים החולפים כדי לספר עליהם אחר כך במילים מרטיטות בהכרח. אלא שהכל משתנה. נשים כותבות רבות, בכל רחבי העולם, בכל תחום, עושות זאת בבהירות, במבט איתן, באומץ, מבלי לספק שום עמוד נוטף דבש. אינטילגנציה נשית נפוצה, המפיקה כתיבה בעלת כח ספרותי גדול, נעשתה דבר ברור ובולט. אבל קשה להרוג את הקלישאה: נשים מרגשות, נשים מענגות, הגברים לעומתם מלמדים בקתדרות הנחשבות באמת, במילים גבריות ובפעולות גבריות לעילא, איך לעצב ולשוב ולעצב את העולם"

(אלנה פרנטה, המצאות מזדמנות, עמ 88)

‍