אנחנו הפעם הבאה.‍ רשמים מריטריט יוגה.

במרץ האחרון יצאתי לראשונה לריטריט יוגה אי שם במושב קטן, מוזנח בדיוק במידה הנכונה כדי שטבע ירוק יתפרץ מכל סדק, פריחת אביב תכסה את הגדרות ואת החצרות, וקבוצת אנשים קצת נבוכים אבל סקרנים, תתכנס בנכונות לבלות יחד יומיים של נשימה תנועה והעמקה.

המעבר לשם מהפעלתנות חסרת המנוח של החיים, היא משימה לא פשוטה. אז התחלנו עם הפואטיקארד. הנחתי את הקלפים הפוכים. כל אחת ואחד בחר/ה קלף וקראה בו. והקסם התרחש. מוכר, אבל מפעים, מרגש ומפתיע בכל פעם מחדש, כי נדמה שכל אחד מאתנו קיבל בדיוק את הטקסט שהיה זקוק לו כדי לבטא רגש שהיה כמוס, ידיעה פנימית שקיבלה ביטוי, צורך שהמתין על סף התודעה, ובאורח פלא קיבל מילים. מרותקים הקשבנו זה לזו ולעצמנו. מאוחר יותר, כשנזכרתי בזה, חשבתי, בשום סיטואציה אחרת אין עוד הקשבה כזאת: מלאה, עדינה, נטולת ביקורת או שיפוטיות. הקלף הראשון היה זה. גלי, המורה ליוגה, הרימה אותו והקריאה:

היא הצביעה על הגבעה הירוקה שישבנו עליה ואמרה: כל כך הרבה פעמים עברתי בנסיעה בכביש החוף והסתכלתי לכאן, על השדות האלה, תמיד עניין אותי מה יש כאן ואף פעם עד היום לא עצרתי.

התחושה שהיא תיארה הדהדה אצל כולם זכרונות מנסיעות ילדות, כשמהמושב האחורי במכונית המשפחתית מתגלים עולמות מסקרנים, אבל לנסיעה כיוון ויעד, והזמן והמרחב מוחזקים בידי המבוגרים. נשמרים. אולי בפעם הבאה..

שתקנו שקט של הבנה, עלים ירוקים נעו ברוח, סוף השבוע שכל אחד מאתנו העניק לעצמו, התחיל,והידיעה חלחלה אלינו מלאת תקווה:

אנחנו בתוך הנוף.

ויש לנו זמן.

אנחנו הפעם הבאה